עדכוני תרבות

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז ה-7 באוקטובר, אמונה הפכה למנוע עוצמתי במוזיקה הישראלית. ישי ריבו, נרקיס וחנן בן ארי ורבים אחרים ביססו את מה שזוכה לכינוי "פופ אמוני" - ז'אנר שמשלב פופ, רוק והיפ הופ עם טקסטים מהמקורות, תפילות וחיפוש חשוף אחר זהות רוחנית. עכשיו מגיעות שלוש נסיכות אינדי - שרון רוטר, נועה ג'ינו ושירי הדר - ומשרטטות גבולות של זרם חדש: עדיין אמוני במהותו, אך מקורי, חופשי ומשוחרר ממוסכמות. "כל אחת מביאה מהבית את המיטב שלה והשירים מתהווים. מישהי מביאה את הבסיס ואנחנו מעבדות ביחד. היופי בהרכב הוא שכל אחת כל אחת יודעת את המקום שלה ומביאה את החוזק שלה", אומרת הדר. רוטר מחזקת ומוסיפה שכולן מכבדות ולומדות אחת מהשנייה "וכיף לנו לחלוק את החווייה הזו". לרגל יציאת הסינגל השני שלהן, ובזמן שהאלבום החדש כבר נמצא על האש, תפסנו אותן לשיחה על דת, משפחה ומוזיקה.

המשוררת והסופרת הקנדית זכתה בפרס היוקרתי בזכות יצירותיה המשלבות שירה, פרוזה ומיתולוגיה יוונית. בין יצירותיה המפורסמות: הספר "אוטוביוגרפיה של אדום". ועדת הפרס שיבחה את כתיבתה הנועזת והחדשנית, שהצליחה ליצור צורות חדשות בספרות העכשווית

איש בן 78 יושב בביתו אשר בבריסל בירת בלגיה, מוצץ סוכריות ללא סוכר בטעם פרחים סגולים וג'ינג'ר, ונזכר בסיפורה של הלהקה הישראלית שהצליחה בעולם יותר מכל להקה אחרת. זה קורה באשמתו של עיתונאי נודניק שמחלץ ממנו זכרונות, ולא כי סמי בירנבך תקוע בעבר, חלילה. אפילו לא בעבר הקרוב, למשל, כשהתארח בין החגים בהופעה של רמי פורטיס בבארבי החדש בנמל יפו (שבה ניגנו הבן של יואב קוטנר, המתופפת הטרנסית אנה רז ואחרים), הקפיץ את המעריצים וקפץ לבקר את אמו בת ה-100 במגדל שבו היא מתגוררת, בלב תל אביב. זה עתה שב משחיית בוקר בבריכה המקומית. בערב אולי ילך עם טרולי (כמו TRULY, שזה בכלל קיצור של ולטראוט) האוסטרית, שלה הוא נשוי 41 שנים, למסעדה ההודית החדשה וה"מה זה טובה" שמצאו בעיר. הוא לא יודע לבשל ("אבל יודע לאכול"), היא מבשלת מעולה. שניהם מתים על אוכל הודי, אבל בריסל אינה משופעת בו לצערם. גבר של אישה אחת - כבר עניין די נדיר בעולמות שלו. אין שום קשר בין הגיל של בירנבך ובינו. "זקנה?" הוא תוהה. "לא שמעתי על זה. לא מכיר". ואין שום דבר מינימלי או קומפקטי בסיפור של "מינימל קומפקט" בכלל ושל בירנבך, אחד ממייסדיה ומנהיגיה. זה סיפור עם דציבלים מקסימליים, דרמות מועצמות ויצרים סוערים, על חמישה אנשים צעירים שרצו לכבוש את העולם וכמעט עשו את זה עד שהתפרקו אחרי שמונה שנות יצירה, כסאח ובלגאן, ברעש שהזכיר את פירוק הפלמ"ח. בהתחלה, הרבה לפני שהצליחו ולפני שהייתה בכלל להקה, הם פלשו לדירות נטושות באמסטרדם, תפרנים מהתחת שמצאו את עצמם לא פעם רעבים ללחם ("היו ימים שהדבר היחיד שאכלנו היה החסכונות שלנו"). זה סיפור מארץ הסיפורים על חלומות, פיצוצים, סמים ("קוקאין הסתובב הרבה בסביבה שלנו", העיר ברי סחרוף), זיקוקי דינור וצחוקים של הגורל, כמו סופת שלגים היסטורית בדרום אנגליה שבגללה התבטלה הופעה חשובה, ואפילו על כוס וודקה שהתעופפה מכיוונו של בירנבך במטרה לפגוע בפורטיס בחדר הלבשה באוסלו ולמזלם פגעה בקיר, מה שלא הפריע לפורטיס הזועם לפרק את החדר. סיפור על רוקנרול, בקיצור, גם אם במקרה הזה הוא יותר רוק אלטרנטיבי/פוסט פאנק, ועל נשמות גועשות, כשם אלבומם הרביעי והמצליח ביותר, RAGING SOULS, והסרט התיעודי שנתן מנדלבאום עשה על הלהקה ב-2002. "לא היה משעמם", צוחק בירנבך. תכף נגיד שלום גם למלכה שפיגל ומקס פרנקן, שתי הצלעות הנוספות של "מינימל", אבל בואו נתחיל מההתחלה.