עדכוני תרבות

זאת הייתה השנה הקשה בחיי, ואני מדבר רק על הזמן שביליתי מול "השנה הקשה בחייה של ספיר בורגיל". לפני שתתחילו עם השאלות, קבלו סיפור קצר. לפני כמה שנים מצאתי את עצמי בוהה בשער של מגזין נשים פופולרי (בלי שמות), שבו הופיעה אישה (בלי שמות), שנקרא לה לצורך העניין שושנה לוי. מעל תמונתה נכתב באותיות ענקיות: "33 דברים שלא ידעתם על שושנה לוי". אני זוכר בבירור שחשבתי לעצמי שהדבר הראשון ברשימת 33 הדברים שלא ידענו על שושנה לוי חייב להיות: מי זאת שושנה לוי? מעולם לא שמעתי על ספיר בורגיל לפני השידור אמש. חיי היו רחוקים משלמות לפני השידור ועדיין טובים בהרבה מאלה שאחרי השידור. מה שקרה, בפשטות, זה שנאנסתי באכזריות על ידי גוף שידור חסר רגישות, תבונה ורחמים, ובעיקר נטול כושר סינון ושיפוט מינימלי, ונאלצתי להכניס לעולמי ולביתי ישות שאין לי שום צורך ועניין בה, כולל סרחי עודף כגון חבר גיי רעיל שקורא לה "טיפשה" ו"עלובה", אח "מתחזק" ואב שבא לסדר עניינים עם בתו לעיני המצלמה, או בלשונה של בורגיל: "נגד המצלמה". הם תפסו טרמפ על האישה שמצדה עשתה סיבוב על כולנו. עכשיו, בניגוד מוחלט לרצוני, אני יודע עליה הכל, ובהחלט יותר מדי. באמת סליחה על הביטוי, אבל בעל כורחי נכנסתי לה לתחתונים, פשוטו כמשמעו, שזה אגב מפתיע בהינתן שבעלה הואשם בין היתר שגנב לה את התחתונים, ופלשתי לה לביציות שהיא מעוניינת להקפיא, כי "אני רוצה להביא ילד עם עצמי". אין לדעת כיצד ספיר בורגיל מרגישה אחרי השידור, שעליו תהתה בקול אם הוא בכלל "שדיר" (התשובה היא חד משמעית: לא). אני, לעומת זאת, מרגיש מחולל לגמרי.

המשפט בכותרת, שבמקור נאמר בפאתוס שאפיין את דוד לוי, הפך למציאות, שלא לומר לריאליטי על המסך, ובאופן מוזר הצליח לגעת. הכל על פרק פתיחה של עשר אצבעות

בראשית היו המלים. ובראשית הייתה רק המשפחה הגרעינית - אבא, אמא ובן. ובראשית היו בעולם רק חושך ואור וכאב. והבן ירון, גיבור הספר החדש של דוד גרוסמן "מילים איפה אתן", נידון לספר את תולדות המשפחה הגרעינית שלו כי הדיבור אולי יציל אותו יום אחד וישמור עליו ויגונן עליו מכל רע. כשהיה בן חמש עשרה, העמידו את אביו למשפט בגלל שורה של מעשי נוכלות שהוא עשה. האם והבן נמצאים כל יום בבית המשפט ואיתם נמצאים גם כל האנשים שהאב, במזיד או שלא במזיד, רוקן אותם מכל כספם ורכושם. כבר בהתחלה אנחנו ניצבים בפני שתי מערכות יסוד - המשפחה הגרעינית (אבא, אמא ובן) ומערכת המשפט. אדם יוצא לעולם עם תחושת אשם גדולה. כשמסתיים המשפט וגוזרים על האב שש עשרה שנה בכלא, הוא צועק לעבר בנו: "לא הייתי" - פה נערך כבר ניסיון ההשמדה והמחיקה הראשון ובקונטקס של ספר, כלומר יצירה שבוראת עולם, הדרך היחידה להימלט מגזר הדין הנורא ומהמחיקה, הוא רק להמשיך להתחיות באמצעות המילים והכתיבה.