עדכוני תרבות

המאיירת זכתה בפרס בן־יצחק לשנת תשפ"ו על עבודתה בספר "אלופת המטילות". ארבע מאיירות נוספות יקבלו ציון לשבח, ובשבוע הבא תיפתח במוזיאון ישראל תערוכה שתציג את הספרים והאיורים הזוכים

ואז היא הרגישה שמוחה מתערפל והיא צוללת באיטיות לתוך אֲפֵלָה. בעודה מרגישה כמו אדם שנופל בהילוך איטי מגובה רב, שלחה את ידיה קדימה בניסיון להיאחז במשהו, אך ללא הצלחה. רגע לפני שהכול השחיר לגמרי, שמעה כמו מרחוק יללות אמבולנס מתערבלות בקול כרוז מתכתי, שחזר במונוטוניות מאיימת: "מלווה מספר ארבע-ארבע-שמונה מלווה מספר ארבע-ארבע-שמונה, המקרה שלך עומד להגיע, מלווה מספר ארבע-ארבע-שמונה." היא לא ידעה כמה זמן חלף עד שמצאה את עצמה עומדת במקום לא מוכר, מול גבר לא מוכר, שעמד מולה אוחז בכיסא גלגלים. הכרוז המשיך באותו גון קול מתכתי, "זכור פרוצדורה. זכור פרוצדורה. זכור..." באוזניה המשיכו ליילל צפירות האמבולנס, והיא אמרה לעצמה, זה לא בית חולים. "גברת פאני," אמר הגבר שנראה לה שקוף למחצה. "את צריכה לשבת." היא הרגישה מטושטשת. "אני לא מרגישה טוב," אמרה בקול חלש ושפשפה מעט את עיניה, עצמה אותן ופקחה שוב בתקווה שהאיש ייעלם, אבל הוא עדיין עמד מולה ועדיין נראה שקוף. הוא לבש חולצת פשתן שדמתה מאוד לצבע עורו. מכנסיו היו מחויטים וקלילים, והוא נעל נעלי בד שהתאימו את עצמן לתווי כף הרגל. היא הרגישה כאילו המוח שלה נעטף בענן סמיך, והיא לא מצליחה לדלות מתוכו שום מחשבה הגיונית. "את צריכה לשבת," הודיע לה האיש, שקולו נשמע כמו מתוך טרנזיסטור ישן. הוא קירב אליה את הכיסא כדי שתתיישב עליו. היא לא זזה. הוא סימן לה בידו לשבת, היא נשארה לעמוד והסתכלה סביבה בתימהון שגבר והלך עם חוסר ההבנה שלה למתרחש. היא ניסתה בכל כוחה לזהות היכן היא נמצאת, להיזכר כיצד הגיעה לכאן. מולה השתרע חדר שהזכיר לה צורת ביצה. החדר, נטול החלונות, היה שטוף באור צהבהב בוהק, אך לא מסנוור. היא הרימה את ראשה לבדוק אילו מנורות מפיצות אור כזה, ולהפתעתה, לא ראתה אף גוף תאורה. "מאיפה האור הזה מגיע?" שאלה. "הוא לא מגיע, הוא נמצא. גברת פאני," ענה לה. איך הוא יודע את השם שלי? התפלאה. "רגע, אנחנו מכירים?" בדקה, ספק אותו ספק את עצמה. "נפגשנו כבר?" "אני מכיר אותך. את לא מכירה אותי. לא נפגשנו בעבר," השיב בחד־גוניות שהזכירה את הכרוז, "ואת מתבקשת לשבת." חזר על ההוראה. "למה לי לשבת על כיסא גלגלים?" שאלה ובחנה את המקום שנראה לה צהבהב באופן מוזר. "את צריכה לשבת," חזר על דבריו, "כי את עומדת ליפול," הודיע כמנבא. "אני עומדת לצאת מפה," היא החלה ללכת ממנו. "מי הוא, בכלל," מלמלה בכעס, "הוא לא מזדהה בפניי, ודורש ממני לשבת בכיסא גלגלים. מה אני, נכה?" היא העיפה מבט לאחור וגילתה שהוא צועד אחריה, דוחף לפניו את הכיסא. מה הוא הולך אחריי כמו כלב? שאלה את עצמה. כעבור כמה צעדים היא חשה שרגליה נמסות, והיא קורסת לתוך עצמה כמו נר שעווה. היא ניסתה לאזן את גופה, תוך שהיא מותחת את ידיה לצדדים כמי שהולכת על קורה צרה, התנדנדה, איבדה את שיווי משקלה, הגוף שלה נטה, ובסיבוב קל סביב עצמה נחתה היישר לתוך כיסא הגלגלים שהגבר דחף במהירות תחתיה. "שהשם ישמור, מה קרה לי?" שאלה בלחישה. "נפלת," אמר לה, "זה תקין לגמרי." האיש המטושטש נשמע לה שווה-נפש. הוא ניגש אל דופן קיר הביצה ושלף מתוכו כיסא. הקיר, שנראה לה כמו זכוכית צהבהבה, נמלא בתוכו בחוטים בצבע חרדל זהוב, שהיו שונים זה מזה בעובי ובגוון. רקותיה הלמו בבהלה, ובתוך כך צצה בה סקרנות להתרחשות סביבה. כבר ראיתי זכוכית כזאת, חשבה וניסתה להיזכר היכן מתוך ציפייה שזה יעזור לה להבין איפה היא נמצאת. הכיסא שנשלף מהקיר היה חיוור ושקוף כמו האיש עצמו. כיסא נטול משענת, בעל שלוש רגליים מצינורות מפותלים שאוחזים בכדור קריסטל גדול צהבהב, שקוף למחצה, ובתוכו סדקים בצבעי זהב שונים. האיש התיישב על הכדור בפישוק קל ובזקיפות של שומר הארמון בלונדון. אין מצב שזה אמיתי, צבטה חזק את זרועה. "את לא חולמת," אמר לה. היא הרגישה לכודה. גם אם תרצה לקום ולברוח, הוא חסם את דרכה בישיבה שלו מולה. ​"אתה יכול להגיד לי מה זה המקום הזה?" ביקשה ממנו. הוא לא ענה, וזה הגביר בה את תחושת הלחץ. האיש רכן לעברה, והיא ראתה שעיניו שקועות בעומק פניו כמו העיניים של בובות השעווה במוזיאון "מדאם טוסו" בפריז. עיניו לא זזו. מבטו השקוע, המקובע והבוחן, עורר בה מצוקה. אני אישה חזקה, אמרה לעצמה, אני אישה חזקה, אמרה לעצמה, הכול יהיה בסדר, תנשמי. היא נשמה ואמרה לו כמעט בתחינה, "אתה מוכן לענות לי?" "לפי הפרוטוקול, קודם כול עליי להציג את עצמי," אמר האיש כשהוא עדיין רכון לעברה. שהשם ישמור, על מה הוא מדבר, איזה פרוטוקול? "יש לי פרוטוקול עבודה," קולו הצליח להטריף אותה. "יש כאן פרוצדורה שאני חייב ליישם," הִטה את ראשו לצד, ולא הסיר ממנה את מבטו. הוא לא ממצמץ, ציינה לעצמה ועצמה את עיניה. הוא הזיז את כיסאו בכמה צעדים לאחור, והמרחק שלקח ממנה עזר לה להחליט לברוח ממנו. היא קמה בחטף מהכיסא והחלה לצעוד במהירות לכיוון שממנו נכנסה. אחרי צעדים ספורים בלבד שוב הפסיקה לחוש את רגליה, והפעם נפלה בדממה אפיים ארצה ונמרחה בצורה מביכה על הרצפה. הוא מיהר לעברה עם כיסא הגלגלים, ניגש אליה, התכופף, הניף אותה מהרצפה כאילו הייתה חסרת משקל, והושיבה חזרה בכיסא. ממה הוא עשוי? תהתה. החדר עשה סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות סביב עצמו. בחילה עלתה בה. הכול הסתחרר סביבה. היא לפתה את ידיות הכיסא בכוח רב. בכי של תינוק נשמע מרחוק. אני מכירה את הבכי הזה, אני מכירה אותו. החדר שב לקדמותו, והיא סובבה את ראשה לצדדים כדי לראות את התינוק שבוכה. הקיר מולה התרומם כמו וילון, ומים שחדרו פנימה שטפו את החדר ונאספו חזרה אל המקום שממנו יצאו. הקיר נסגר. ריח מלוח עלה באפה, "ריח של ים," אמרה, ובמוחה עלתה מחשבה שהחדר עבר טיהור במי ים. הבכי של התינוק פסק. האור הצהבהב שינה גוון, והבזק חזק הכה בה. היא נרתעה במהירות לאחור. "תעשה שזה ייפסק," ביקשה מהאיש שענה, "תפסיקי להתנגד והכול ייעלם." "איפה התינוק?" שאלה. "אני אענה לך על הכול," אמר ונשמע שהוא משתדל לדבר ברכות, "רק צריך להקפיד על הכללים." פאני ישבה בכיסא וניסתה למקד את עצמה במה שקורה לה. שום דבר לא נראה לה הגיוני, והיא מאוד אהבה סדר והיגיון. השיער של האיש סִקרן אותה. היא התלבטה בינה לבין עצמה אם האיש חובש פאה או שעבר השתלה לא מוצלחת בטורקיה. האיש השקוף ניגש לידיות האחוריות של כיסא הגלגלים, דחף אותו בחזרה למרכז החדר ושב להתיישב מולה. "היינו אמורים להתחיל אחרת." היא שמה לב שהשקיפות שלו הולכת ומתמלאת לאיטה, החיוורון שלו הלך והפך אנושי יותר. איך הוא משנה צבע? למרות שהוא נראה לה מבוגר, שום קמט לא נחרץ בפניו, לא בזוויות עיניו, לא במצח ולא סביב שפתיו. בעצם, השיער שלו כמו של היפנים, חשבה, חלק ושחור משחור. ואז, מבלי משים, הושיטה את ידה לגעת בו. הוא נרתע לאחור במהירות גדולה, ומתוך כיסא הבדולח עלתה משענת דקה שתמכה בגבו. "סליחה, רציתי לגעת לך בשיער," התנצלה. "למה שתרצי לעשות דבר כזה?" שאל והִטה את ראשו לצד ימין, בוחן אותה בעניין. "אני ספרית," הצטדקה, "השיער שלך סקרן אותי." הבכי של התינוק חזר ונשמע, ופאני הרגישה כיווץ עז ברחמה. "איפה התינוק?" "אין פה תינוק," ענה לה ביובש. "אני שומעת את הבכי שלו," היא קמה מהכיסא כדי לחפש. רק רִיק סבב אותה. "אני מכירה את הבכי הזה," אמרה. "אני לא שומע דבר," ענה והתיישב בנינוחות על כדור הבדולח, שהחל לפזר אדים בתוך עצמו עד שנראָה שסופת שלג מוזהבת מתחוללת בו. "אז מאיפה אני שומעת אותו?" "מהראש שלך," אמר בפשטות. היא התבוננה בו וחשבה שהוא צודק. היא מדמיינת הכול. היא רק צריכה להתעורר. "תגידי מאיפה את מכירה את הבכי הזה, ואז הוא ייפסק," הציע לה. ​​ואז בלי לחשוב ירתה, "זה הבכי של התינוק שלא נולד לי." הבכי פסק. "אמא זה לא שם עצם" מאת דורית פלד הרפז, עורכת יעל שכנאי, 346 עמודים, "רימונים" הוצאה לאור

בין כותלי תיאטרון הבימה נערך היום (שני) מפגש מרגש בין השחקנים למציאות. סיפורם של קית' ואביבה סיגל הפך למחזה, ולנעליהם נכנסו מוני מושונוב וסנדרה שדה, מגדולי השחקנים בתיאטרון הישראלי ומחוצה לו. בני הזוג סיגל הגיעו לתיאטרון הלאומי להקראת המחזה על חייהם, שאותו טרם שמעו. על פניהם של שדה ומושונוב ניכרה ההתרגשות, בייחוד בידיעה שהשניים שאת סיפורם הם עומדים להביא אל הבמה יישבו מולם וישמעו אותו לראשונה. רגע לפני שקית' ואביבה נכנסו לאולם, שתיקה דרוכה אפפה את החדר. ברגע שנכנסו, הם הוקפו מיד בצלמים מגופי התקשורת. משהו בתמונה הזו נראה לי כמעט אבסורדי: שני אנשים שחייהם הפכו בעל כורחם לסיפור שמדינה שלמה מכירה, מגיעים עכשיו לראות כיצד הסיפור הזה הופך גם לתיאטרון. "אהבה בקצה המנהרה", שכתבה מיכל אהרוני, מבוסס על סיפורם של אביבה וקית' ועל הזוגיות ארוכת השנים שלהם, שנאלצה לעמוד במבחן בלתי נתפס בעקבות חטיפתם לעזה והפרידה ביניהם לאחר שחרורה של אביבה, בזמן שקית' נותר בשבי. את הפרויקט יזם איתן שוורץ, והוא עולה בהבימה כקריאה מבוימת בבימויה של אילאיל סמל, כששדה ומושונוב נכנסים לנעליהם של בני הזוג.